החלטה בתיק בש"פ 5943/13

           ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) מיום 29.8.2013, שהורה על מעצרו של העורר עד החלטה אחרת.

1.        נגד העורר, יליד שנת 1995, ונגד שלושה אחרים הוגש ביום 4.8.2013 כתב אישום המחזיק חמישה אישומים. אחד מהם מופנה כנגד העורר והוא נוגע לפרשה המכונה בכתב האישום "פרשת הסחיטה", בה מואשם העורר בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים. על-פי המתואר בכתב האישום קשר העורר קשר עם שנים מן הנאשמים האחרים (נאשמים 1 ו-2) לסחיטת אייל לוי (להלן: המתלונן) במטרה לגבות חוב בסך של 50,000$ (להלן: החוב) אותו חב המתלונן למשה זאגה, ישראלי החי בארצות הברית. זאת לאחר שבשנת 2012 ביקש חברו של משה זאגה, שהוא דודו של העורר, מהנאשמים 1 ו-2 ומהעורר לחבור לאיתורו של המתלונן על מנת להניעו לשלם את החוב. במסגרת הקשר ביצעו העורר ונאשם 2 נסיעות לאזור מגוריו ולמקום עבודתו של המתלונן ואספו נתונים שונים לגביו. כמו כן תיאמו השניים מפגש עם הנאשם 1 על מנת לקבל מידיו רימון הלם בו ישתמשו לצורך גביית החוב מהמתלונן. הנאשם 2 אף אסף לאחר מכן את רימון ההלם מן הנאשם 1 ללא נוכחות העורר, וסיכם עם העורר כי זה ישליך את הרימון על רכבו של המתלונן בעת שהמתלונן ישהה בביתו. העורר ביקש מנאשם 2 להשיג עבורו לצורך כך קטנוע שאינו מרעיש והשניים קבעו להיפגש למחרת היום על מנת לבצע את התוכנית שרקמו. הנאשם 2 לא הגיע לפגישה המיועדת ובהמשך התפתח ויכוח בין העורר לנאשם 2 בשל הסתייגותו של העורר משימוש בנשק לצורך ביצוע הסחיטה. בעקבות כך נדברו השניים באותו שלב כי יפגעו בגופו או ברכושו של המתלונן ללא שימוש בנשק אך משעודכן הנאשם 1 בכך הבהיר זה לנאשם 2 כי הסחיטה חייבת להתבצע באמצעות נשק ומאותו שלב ואילך על-פי המתואר בכתב האישום המשיכו הנאשמים 1 ו-2 בפעולות לצורך הוצאת תכנית הסחיטה אל הפועל, ללא מעורבות העורר. באותו שלב אף שכר הנאשם 1 חוקר פרטי לצורך איתורו של המתלונן. בסופו של יום, ולאחר שהמתלונן הוזהר על-ידי איש משטרה בדבר הכוונה לפגוע בו, הגיע המתלונן להסדר עם משה זאגה בדבר תשלום החוב לשיעורין ואף ביצע את התשלום הראשון על סך 14,000 דולר.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. לאחר שמיעת טענות הצדדים קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 29.8.2013 כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה "בעוצמה רבה" לעבירה של קשירת קשר עם הנאשמים 1 ו-2 לביצוע מעשה הסחיטה באיומים וראיות בעוצמה פחותה מכך לעצם מעשה הסחיטה המיוחס לעורר. בית המשפט ציין בהקשר זה כי העורר הודה למעשה בעיקרי העובדות המיוחסות לו בכתב האישום כבר בתשאול הראשוני שנערך לו ועוד ציין כי הודאתו זו תואמת לכאורה היטב את מה שמסר בהודעתו הנאשם 2 וכן את העולה מן הראיות האובייקטיביות שנאספו ובהן צילומים ותמלילים. כל אלה, כך קבע בית המשפט קמא, יוצרים מארג ראיות לכאורה המשלים את התמונה העובדתית.

           עוד קבע בית המשפט כי עילת המעצר נגד העורר בנסיבות שתוארו היא "נתונה וברורה" בהדגישו כי הגם שהעורר חף מכל עבר פלילי, קשירת קשר לסחוט אדם בדרך של איומים לשלם חוב, מלמדת על מסוכנותו הרבה בייחוד נוכח הצעדים הרבים שננקטו על-ידי הקושרים במקרה דנן ונוכח החלק הפעיל והמרכזי שנטל העורר בקידום מעשה הסחיטה וההתלהבות שגילה בהקשר זה. עילת מעצר נוספת נמצאה לו לבית המשפט קמא בעקבות זכ"ד של חוקר המשטרה מיום 12.7.2013, ממנו עולה לכאורה כי העורר ידע שהוא דרוש לחקירה אך התחמק ולא התייצב ובשל כך סבר בית המשפט כי קיים במקרה דנן חשש לשיבוש מהלכי משפט מצידו אם ישוחרר. יחד עם זאת, כך הוסיף בית המשפט וקבע, מן הראוי לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר ועל כן הורה כי העורר יישאר במעצר עד החלטה אחרת וכי שירות המבחן יבחן אפשרות לשחררו לחלופה ויגיש תסקיר בעניין זה לקראת דיון ההמשך שאותו קבע בית המשפט קמא ליום 10.9.2013.

3.        מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי היה על בית המשפט להורות על שחרורו כבר עתה משום שפעולותיו נותרו בשלב ההכנה בלבד ומשום שהוא זה אשר הפסיק ביוזמתו את תכנון מעשה הסחיטה והיה הגורם העיקרי לכך שזה לא הבשיל בסופו של דבר לכדי פעולת הסחיטה כפי שתוכננה לכתחילה. עוד טוען העורר כי מעולם לא פגש את המתלונן, אשר גילה על מעשה הסחיטה מגורמי המשטרה שהזהירו אותו. העורר מוסיף וטוען כי הוא הביע חרטה כנה מעומק הלב ועל כן מתקיים בעניינו פטור עקב חרטה מכוח סעיף 28 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. חרטה זו עולה לטענתו גם מהודעותיו במשטרה, מהודעת הנאשם 2 ומהעימות שנערך ביניהם, וכן מאמירותיו לנאשם 2 לפיהן החליט לסגת ממעשה הסחיטה. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי נשקפת ממנו מסוכנות רבה, וזאת משום שלטענתו מדובר כאמור במעשה הכנה בלבד ולא בעבירה מושלמת וכן משום שהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום כוונו כלפי הרכוש ולא כלפי הגוף. בנוסף לכך טוען העורר כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לעובדה כי בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו היה העורר על סף קטינות (בן שמונה עשרה ושלושה חודשים) וכן לעובדה כי הוא נעדר כל עבר פלילי.

           המשיבה טוענת מנגד כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי וזאת נוכח הראיות לכאורה הקיימות נגדו בכל הנוגע לעבירה של קשירת הקשר  לביצוע מעשה הסחיטה והמסוכנות הרבה הנשקפת ממנו עקב כך, אותה הדגיש בית המשפט קמא בהחלטתו, כמו גם החשש להימלטות מאימת הדין העולה מן הראיות לכאורה במקרה דנן.

4.        במהלך הדיון בערר התברר כי עד היום טרם קיים שירות המבחן מפגש עם העורר או ראיונות עם ערבים פוטנציאליים המוצעים על-ידו, ולאחר בירור נוסף שקיים עורך-דין טישלר מטעם המשיבה על-פי בקשתי, הסתבר כי בדעת שירות המבחן לקיים מפגש עם העורר רק ביום 22.9.2013 וכן בדעתו לעתור לדחיית דיון ההמשך שנקבע כאמור ליום 10.9.2013 בבית המשפט המחוזי. העורר סבור כי עדכון זה תומך בטענתו כי יש להורות על שחרורו כבר עתה ולחלופין הוא עותר להורות כי בית המשפט המחוזי יקיים את הדיון ביום 10.9.2013 כמתוכנן וייבחן בעצמו את האפשרות של חלופת מעצר בלא להמתין לתסקיר של שירות המבחן. המשיבה לא נקטה עמדה באשר לבקשה החלופית שהעלה העורר והותירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט, תוך שמירת מלוא טענותיה כי לגוף הדברים אין מקום לשחרורו של העורר ויש להותירו במעצר עד תום ההליכים.

5.        כפי שציין בצדק בית המשפט קמא, העורר אינו חולק על עיקרי העובדות המיוחסות לו בכתב האישום ובניגוד לנטען על-ידו בערר, אין מדובר בשלב ההכנה בלבד, בוודאי שלא בכל הנוגע לעבירה של קשירת קשר לביצוע מעשה הסחיטה, אלא בראיות לכאורה המבססות היטב את דבר ביצועה של עבירה זו על-ידו. טענת הפטור עקב חרטה שמעלה העורר אף היא אין בה לכאורה ממש נוכח ההלכה הפסוקה לעניין התנאים לתחולתו של אותו פטור, אשר נראה על פני הדברים כי אינם מתקיימים במקרה הנדון (ראו: ע"פ 297/11 סעיד נ' מדינת ישראל, פסקאות 52-48 (22.7.2013)). בנסיבות אלה ונוכח קיומה של עילת מעצר הנובעת ממסוכנותו של העורר, צדק בית המשפט קמא משהורה בשלב זה על מעצרו של העורר עד החלטה אחרת.

           יחד עם זאת, קיימים במקרה דנן נתונים אשר יש בהם פוטנציאל העשוי להוביל בסופו של יום להחלטה בדבר שחרורו של העורר לחלופת מעצר. כוונתי לגילו הצעיר, לעברו הנקי וכן לעובדה העולה מחומר החקירה ולפיה בשלב מסוים, כדברי בית המשפט קמא, העורר "נטל צעד אחורה, והרבה יותר מכך, לאחר שנתקבל רימון ההלם לרשותו ([העורר] לא החזיק פיזית ברימון בשום שלב שהוא)". עובדה זו, אף שלכאורה אין די בה כדי לבסס פטור עקב חרטה, יש בה בהחלט כדי להקרין על עוצמת מסוכנותו של העורר אשר נרתע, כפי שאף מסר הנאשם 2 בהודעתו, משימוש בנשק לצורך ביצוע מעשה הסחיטה, הציע "חלופות" שנראו בעיניו מסוכנות פחות ואף יצא מן התמונה משהתברר לו כי שותפיו לקשר עומדים על ביצוע מעשה הסחיטה באמצעות הרימון. לכל אלה יש להוסיף את העובדה, כי מדובר בכתב אישום המופנה נגד ארבעה נאשמים והמחזיק כאמור חמישה אישומים, שרק אחד מהם מופנה כלפי העורר. משכך יש להניח כי מדובר בהליך שייארך זמן ולאו דווקא בשל האישום הנוגע לעורר, אשר בו כך נראה תעלנה בעיקר שאלות משפטיות ולא שאלות עובדתיות. עוד ראוי לציין באשר לעילת המעצר הנוספת שהוזכרה, כי הזכ"ד מיום 12.7.2013 בו עיינתי, אינו מבסס חשש ממשי להתחמקותו של העורר מאימת הדין ונראה כי אף שהעורר לא נחפז במיוחד להתייצב לחקירה, לא היה קושי של אמת לאתרו. נתונים אלה כולם מן הראוי כי יעמדו לנגד עיני בית המשפט בבואו להחליט אם יש מקום לשחרר את העורר לחלופה אם לאו, וכן בבואו להחליט האם לצורך החלטה זו עליו לקבל תסקיר של שירות המבחן, למרות שלא הוגש במועד שנקבע. ויודגש - אין באמור לעיל משום הבעת עמדה נחרצת לכאן או לכאן בשאלות אלה וחזקה על בית המשפט קמא כי יכריע בהן כחוכמתו במסגרת דיון ההמשך שקבע.

6.        ערר זה, ככל שכוון לביטול החלטתו של בית המשפט מיום 29.8.2013 נדחה, אפוא.

           ניתנה היום, ‏ד' בתשרי התשע"ד (‏8.9.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   אנ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: